יוצרים ללא גבולות 

יש הרבה חומר למחשבה בהגיגים היומיים שאני מקבלת במייל מסת' גודין. לא תמיד אני מתחברת לדברים. לפעמים הוא מהגג על אנשים שקרובים אליו אשר שמם אינו אומר לי דבר (וסביר שגם לא לכם)... ולפעמים הדברים נוגעים לכל מיני דקויות שלא מענייננו... אבל לפחות פעם בשבוע - הוא מצליח לחדור את שטף המיילים הבלתי נלאים שמגיעים לתיבת המייל שלי עם רעיון מעורר השראה באמת. כזה הוא הרעיון על גבולות הסרק שאנחנו מציבים לעצמנו, למשל.

אין מצב, אומר גודין, שיהיה באפשרותי להטביע כדור בסל. אין מה לדבר על זה בכלל. אבל תארו לעצמכם קולגה מהעבודה הטוען, שלעולם לא יעלה בידו לאכול עם סכין ומזלג... או אחר המעיד על עצמו שלעולם לא יוכל ללמוד סינית, כי הוא לא מספיק חכם... 

מבחינתי, אומר גודין, זוהי ממש תעלומה. הרי מיליארד אנשים כבר למדו סינית, ואחוז הנכשלים בקרב הילדים הסינים שואף לאפס... משמע, כל אדם בוגר שיקדיש לעניין די זמן ומאמץ - יצליח גם הוא במשימה.

המפתח, על פי גודין, הוא השילוש הקדוש של זמן, מאמץ וחשש. הרי לעולם לא נשלח את המוצר ולא נסגור את העסקה ולא נמציא את המכשיר... אלא אם נשקיע את הזמן ואת המאמץ הדרושים לשם כך, ונתגבר על החששות שבדרך. וזה בסדר. מה שלא ניתן לקבל זה את הטענה, כאילו יש איזה חסם טבעי שמונע בעדנו ליצור או לייצר רעיונות ככל שנחפוץ.

אין חסם כזה, הוא אומר. אבל יש לא מעט אנשים שחונכו לוותר מראש ולא לשאוף לעוד. יש אנשים שפשוט חונכו שלא לדרוש מעצמם יותר. אז יכול להיות שזה לא מענייננו אם יש אנשים שבוחרים לקבל את המציאות הבינונית שלהם, לשכוח את החלומות שלהם ולעולם לעולם לא לפרוש כנפיים. אבל המשמעות בפועל היא שרק יחידי סגולה יכולים להיות פורצי דרך, יוצרים או מנהיגים, ואת הטענה הזאת פשוט קשה לקבל...

וזה לוקח אותי אל הפיל של הקרקס. אותו פיל ענק שעומד מחוץ לאוהל, קשור לאדמה באמצעות יתד קטנה ועלובה, אבל לא מנסה לברוח. למה? כי מאז היה פילון קטן הורגל להיות קשור ליתד, וההרגל שהפך להיות לו לטבע שני לא מאפשר לו לחשוב שאפשר אחרת...

כמה מאיתו מוותרים מראש על כל ניסיון להעלות את המחשבות שלנו על הכתב, רק כי "אנחנו לא יודעים לכתוב", או כי "אף פעם לא הייתי טוב בחיבור", או כי "ממילא זה לא ייצא לי טוב"... כי מישהו, איפשהו לאורך הדרך, היה חסר רגישות מספיק או בוטה דיו על מנת לחבר אותנו אל יתד נעלמה ובלתי נראית, שמונעת מאיתנו לעשות את מה שאנחנו רוצים, אבל לא מאמינים שניתן?...

כמה מאיתנו מוותרים מראש על נוכחות אינטרנטית אפקטיבית, רק מפני שכדי לכתוב בלוג צריך להתמודד עם טכנולוגיה, או כדי לשלוח מייל צריך להשקיע זמן בלמידת התוכנה, או על מנת להעלות מאמר לאוויר צריך לעצור לרגע ולהתמודד עם משימה-שתיים מעבר לשגרה... וזה אומר שעלינו לצאת מאזור הנוחות המוכר אל מחוזות מוכרים פחות של ניסוי וטעייה?...

במשוואה להצלחה, לפי גודין, אין נעלמים. יש רק נתונים שצריך להציב:
הקצאת זמן + השקעת מאמץ + התייצבות אמיצה מול החששות = הצלחה.

אני לא מאמנת וגם לא מתיימרת, אבל אני מאמינה שמהרגע שבו נכבשים החששות - גם השקעת הזמן והמאמץ הנדרשת מתקצרת משמעותית בדרך לביצועה המוצלח של המשימה. אני בהחלט מאמינה שבכל אחת ואחד מאיתנו יש ניצוץ של יצירתיות שרק מחכה לפרוץ החוצה, עם העידוד הנכון וההכוונה הנכונה.

מה שהיה, אולי, בעבר נחלתם של יחידי סגולה ומתי-מעט, הוא היום פונקציה של טכניקות, כלים ומיומנויות נרכשות.

שתי המיומנויות הנפלאות מכולן הן השראה והעשרה:

•  הקיפו את עצמכם באנשים חיוביים ויצירתיים, שופעי מחמאות ושמחת חיים.
•  הקיפו את עצמכם ביצירות עם שאר רוח, וקצצו בשעות המסך לטובת שעת סיפור, אמנות ותיאטרון.
•  תנו לעצמכם לפרוש כנפיים, לנשום מלוא ריאות, להאמין.
•  חייכו אל האנשים הבאים מולכם בשביל, אל החתולים בגינה ובעיקר - אל עצמכם.

ועם החיוך הזה, הטוב, המאמין והמחזק - שבו אל המקלדת וספרו לה את הסיפור שלכם. והוא הולך להיות הסיפור הכי נפלא בעולם!